שוב ושוב אני נשאלת מה הביא אותי "לחתוך" את – ובתוך - הספרים שכתבתי.
הרעיון נובע ישירות מהספרים עצמם המתקיימים במרחב בין פרוזה לשירה,
ובהם תמיד קיימת התמודדות בין סיפור לבין המספר,
בין המילים לבין הספר המכיל אותן,
כי מסתבר שהסיפור הוא ישות עצמאית הקיימת לעצמה.
תמיד הטרידה אותי השאלה מה יקרה אם יום אחד יסרב הסיפור להיכתב,
אם המילים יחליטו לנטוש את הסיפור וללכת לדרכן.
וכך החלטתי למצוא תשובה לשאלות הללו ובאמצעות סכין אמנים
התחלתי לשחרר את הסיפור מן הספר.
המילים התפרצו החוצה במפלי מילים.

המשכתי לנבור בתוך הספר, לחשוף את תוכו, כשאני מגלה יחסים חדשים בין שְחוֹר האותיות ולובן הדף, בין התוך לבין המיכל.
ואז התחלתי למחוק בטיפקס את המילים מסיפרי, "ההר",
כשאני מחזירה את הדפים אל ראשוניותם הלבנה.
תוך כדי מחיקה הסתבר שמילה כאן ומילה שם סרבו להימחק עם שאר המילים.
והנה, המילים הבודדות ששרדו יצרו יחד אמירה חדשה!
חשבתי שמחקתי את ספרי בעוד שלמעשה, על חורבות הדפים שנמחקו, נולדה יצירה חדשה.
"ההר" הוליד שירה.




כתיבה היא
צורה של חיים.
דרך להיות.